התחלתי לתרגל יוגה בגיל 15. לא זוכרת איך זה קרה, הייתי הילדה היחידה בין מבוגרים באולם הספורט בישוב בו גרתי, זוכרת את עצמי לבושה לבן (ככה נראתה היוגה של שנות ה-90) בערבי חורף חשוכים. אני זוכרת את הנשימות, את השקט, איך הצצתי במדיטציה, זוכרת את המחשבות שלי – האם אני גמישה? האם אני עושה טוב? איך הן הם השתנו לאורך השנים של התרגול… הייתי ילדה. אבל הבנתי שהיוגה היא שלי לעד.
מאז אני מתרגלת יוגה. לפעמים יותר ולפעמים פחות אבל היא תמיד שם. בשנים האחרונות במיוחד. סוג של קסם שמעורר אותי לחיים.
אורית סן גופטה מסבירה נפלא על היוגה בספרה הנפלא "ספר היוגה הקטן":
"היוגה היא מסורת הודית עתיקה בת 2700 שנה. בבסיס התפיסה היוגית קיימת ההנחה שהסיבה הראשונית לסבל בחיים היא אי הידיעה, כלומר חוסר היכולת לראות את המציאות כפי שהיא. היוגים גרסו שכי לראות טוב יש להכיר תחילה את מכשיר הראיה, יש לבחון אותו, להבין את מנגנוני הפעולה שלו ולנקות אותו היטב כמו שמנקים משקפיים. כאשר התודעה תהיה שקופה ומבריקה, תשתקף בה המציאות במדויק. הטכניקה המרכזית המאפיינת אות היוגה נקראת דהיאנה- זן ZEN- מדיטציה – התבוננות. בתרבות ההינדית יוגה שדהיאנה היא מרכזה נקראת ראג'ה יוגה
אך עם זאת היוגה שאנו מכירים אינה רק טכניקה של מדיטציה, הראיה הנכונה פנתה לאמן את הגוף כולו ולא רק את התודעה, כך התפתחה ההאתא יוגה, שבה אימון הגוף והנשימה תופס מקום לא פחות חשוב מאימון התודעה. ההאתא יוגים לא חשבו על העבודה עם הגוף במונחים של "נפש בריאה בגוף בריא", אלא ראו בגוף פוטנציאל רוחני. לעורר את התודעה לראייה אחרת."
היום אני מתרגלת שיטת יוגה שנראת ויג'נאנה יוגה, משמעות השם – להבין מבפנים. אין בתרגול אגו או השתוקקות, אינני ממהרת להשיג דבר. באימון אני פוגשת עם עצמי, עם התחושות והמחשבות, עם הלב וסבכיו. האימון מאפשר לי להתנקות מהמיותר, אני מרגישה איך בתחילתו הראש שלי מלא ברשימות היומיום ובסופו, הוא נקי. יש שקט, רגעים נדירים שבהם אני שומעת רק את הנשימות שלי, את המקצב האישי שלי. בכל תרגול אני מבינה עוד משהו, שבדרך פלא הגוף שלי זוכר.
היוגה היא באמת חוט השני שמחבר אותי בכל פעם מחדש לקצב הנכון. כשחזרתי מ"הטיול הגדול" בהודו כתבתי לי במחברת רשימה של דברים שעושים לי טוב. כאלה שתמיד כדאי לי לחזור אליהם כשקשה. היוגה היא הדבר הראשון ברשימה. היא היתה שם בשבילי בשתי שמירות הריון בנות חודשיים וחצי כל אחת! תרגלתי בקריאה של "סוטרות היוגה שח פטנג'לי" עם תרגול נשימות עדין בהנחיה של המורה שלי, יחד עם היוגה ילדתי את שני ילדי בלידות טובות, עוצמתיות וטבעיות, הרגשתי איך עצימת העיניים מחזירה אותי למקום הבטוח בתוכי, שבעזרתו אני יכולה להתמודד עם הכל. היא פה בשבילי בחיים עצמם – בלנקות את הבית, בבחירה שלי להשקיע הרבה זמן בבישול לעצמי ולמשפחתי, בלכבס לתלות לקפל להחזיר בגדים למקום. קוראים לזה קארמה יוגה. זה מעלה בי חיוך כל פעם מחדש. כי באמת יש הבדל כשעושים משהו פשוט יומיומי עם כוונה…חיבור לעשייה בלי לחשוב על התוצאה, לעשות הכי טוב שלי גם בפעולות הכי קטנות. להנות מלקפל כביסה. זו היוגה בשבילי.
אז לפעמים כשאני יוצאת מתרגול יוגה, או מסיימת יום טיפולים אני שואלת את עצמי את מה אני אוהבת יותר, יוגה או רפואה סינית?
מה שבטוח ששתיהן ברשימה ההיא מהודו…
תודה מיוחדת לליסה קרמר, המורה שלי ליוגה.
אודות המחבר
השארת תגובה